<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יהודה בר שלום</h1>
<h2>דף קיט.</h2>
גרסינן בהשותפין [ב"ב י' ע"א], דרש רבי יהודה בר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים כך חסרונותיו של אדם קצובין לו. זכה הלא פרוש לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית. גרסינן במסכת ביצה פרק יום טוב [ט"ו ע"ב] תני תחליפא אבוה דרבנא חוזאי, ואמרי לה אחוה דרבנאי חוזאה, כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד יום הכיפורים חוץ מהוצאות שבתות ויום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. אמר רבי (אבא) [אבהו] מאי קראה תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא, והאי חוק מזוני הוא, כדמר זוטרא [דכתיב] הטריפני לחם חוקי. ואמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ב"ר שמעון מאי דכתיב כי חדות השם היא מעוזכם, אמר הקב"ה לישראל בני לוו עלי ואני פורע. ובכל כתבי הקודש [שבת קי"ט ע"א] מאן דיזיף לשבתא, שבתא פרע ליה. והתם משמע שבזכות עונג שבת זוכין לעושר. ותימה מאי טעמא לא קא חשיב הכא סעודה דהקזה, דגרסינן בפרק מפנין [שם קכ"ט ע"א] רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל המיקל בסעודת הקזה מקילין לו מזונותיו. אמרי, הוא על חייו לא חס אנו נחוס עליו. [ונ"ל] דלא נקט אלא דבר הקבוע וכל שעה צריך יציאה, כגון כל ערב שבת וימים טובים ויציאת בניו. אבל סעודת הקזה, אדם משהה הקזתו לערבי שבתות [דכיון] דדשו ביה רבים שומר פתאים ה'. והא דאמר רבי עקיבא [שם קי"ח ע"א] עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, פירושו אדם שהוא מצומצם למזונות, ואם יוציא הרבה לכבד שבת, אע"פ שלאחר זמן יוסיפו לו מן השמים, הואיל ולאלתר צריך לבריות, יעשהו חול. אלא שצריך לכבד שבת בדבר מועט כגון כסא דהרסנא. ובפרק כסוי הדם [חולין פ"ד ע"א] לימדה תורה דרך ארץ הוצאות האדם היאך צריך להוציא וכו', עד אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה [בתוך כיסו] יריצנה לחנוני, אמר רב נחמן כגון אנו לווין ופורעין. והתם דרש רב עזרא שצריך אדם לכלכל במשפט שיאכל וישתה כמה שיש לו, וילבש ויכסה כפי [מה] שיש לו. אבל לאשתו ובניו [יוציא] יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם, ברוך הוא. והידור מצוה יותר על שליש לא חשיב הכא, דמסקינן בפרק קמא דבבא קמא [ט' ע"ב] עד שליש משלו מכאן ואילך משל שמים. וכיבוד אב ואם דאדם אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא [פאה פ"א מ"א]. כולהו לא שכיחי כהני דאמרן.
<h2>דף קכט.</h2>
גרסינן בהשותפין [ב"ב י' ע"א], דרש רבי יהודה בר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים כך חסרונותיו של אדם קצובין לו. זכה הלא פרוש לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית. גרסינן במסכת ביצה פרק יום טוב [ט"ו ע"ב] תני תחליפא אבוה דרבנא חוזאי, ואמרי לה אחוה דרבנאי חוזאה, כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד יום הכיפורים חוץ מהוצאות שבתות ויום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. אמר רבי (אבא) [אבהו] מאי קראה תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא, והאי חוק מזוני הוא, כדמר זוטרא [דכתיב] הטריפני לחם חוקי. ואמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ב"ר שמעון מאי דכתיב כי חדות השם היא מעוזכם, אמר הקב"ה לישראל בני לוו עלי ואני פורע. ובכל כתבי הקודש [שבת קי"ט ע"א] מאן דיזיף לשבתא, שבתא פרע ליה. והתם משמע שבזכות עונג שבת זוכין לעושר. ותימה מאי טעמא לא קא חשיב הכא סעודה דהקזה, דגרסינן בפרק מפנין [שם קכ"ט ע"א] רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל המיקל בסעודת הקזה מקילין לו מזונותיו. אמרי, הוא על חייו לא חס אנו נחוס עליו. [ונ"ל] דלא נקט אלא דבר הקבוע וכל שעה צריך יציאה, כגון כל ערב שבת וימים טובים ויציאת בניו. אבל סעודת הקזה, אדם משהה הקזתו לערבי שבתות [דכיון] דדשו ביה רבים שומר פתאים ה'. והא דאמר רבי עקיבא [שם קי"ח ע"א] עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, פירושו אדם שהוא מצומצם למזונות, ואם יוציא הרבה לכבד שבת, אע"פ שלאחר זמן יוסיפו לו מן השמים, הואיל ולאלתר צריך לבריות, יעשהו חול. אלא שצריך לכבד שבת בדבר מועט כגון כסא דהרסנא. ובפרק כסוי הדם [חולין פ"ד ע"א] לימדה תורה דרך ארץ הוצאות האדם היאך צריך להוציא וכו', עד אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה [בתוך כיסו] יריצנה לחנוני, אמר רב נחמן כגון אנו לווין ופורעין. והתם דרש רב עזרא שצריך אדם לכלכל במשפט שיאכל וישתה כמה שיש לו, וילבש ויכסה כפי [מה] שיש לו. אבל לאשתו ובניו [יוציא] יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם, ברוך הוא. והידור מצוה יותר על שליש לא חשיב הכא, דמסקינן בפרק קמא דבבא קמא [ט' ע"ב] עד שליש משלו מכאן ואילך משל שמים. וכיבוד אב ואם דאדם אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא [פאה פ"א מ"א]. כולהו לא שכיחי כהני דאמרן.
